Here we go - יום שלישי ורביעי 23-24/11/21

 כותב בבוקרו של יום חמישי. 

נראה כאילו עברו שבועות.. 

שלישי בערב הגענו לשדה התעופה. הארגזים הגיעו. חברי המשלחת הגיעו טיפין טיפין. כל מתנדב צוות לארגז ובאופרציה ארוכה עשינו את הצ׳ק אין. כמה רגעי חרדה ולחץ עברו עלינו כשאחת מהמתנדבות לא קיבלה אישור יציאה מהארץ. הצבא לא אישר לה לצאת. מתח רב עם השלמה שהיא לא תבוא איתנו הסתיימו בזה שטל, מנכ"לית העמותה הצליחה לשכנע את מי שצריך לתת למתנדבת לצאת.

טיסה לאדיס אבבה בחצות ארבעים וחמש. חברי המשלחת ישבו פזורים במטוס. בקושי ישנתי כמה שעות. נחיתה באדיס. עוד 4 שעות בשדה שכללו חיפוש אחרי קפה דלוח וקרואסון עבש. מכאן עוד שעתיים והנה טנזניה.

בשדה התעופה כמעט שלוש שעות עד שסיימנו עם הויזה והסינון לבדיקות קורונה (שמשום מה לא עשו לנו). עוד שעה ומשהו עד שהאיש מהמכס או ווטאבר עבר על תכולת הארגזים ורשם אותם ככה סתם על פיסת נייר. לא ברור.

פגשנו את אינו וסדאם שילוו אותנו כאן. חבורה של מקומיים העמיסה את המזוודות ואת הארגזים על מיניבוסים.

סוף סוף עשינו תמונת משלחת עם החולצות של העמותה.

ויצאנו לדרך. ואז טנזניה במלוא הדרה או עוניה.

כבישים לא משהו, בתים לא משהו. מזכיר קצת את השטחים.

בדרך עצרנו בסופר מרקט מקומי. פשטנו על המדפים לרכוש דברים שעשויים לסייע לנו. נסו את הבננה המיובשת המתוקה. כמה טעים.

ובדרך נגלה לעינינו הקילימנג׳רו. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתרגש מנוף או בכלל בקלות. אבל המראה של ההר עשה לי משהו. התחושה שעוד שבועיים אתחיל לטפס עליו גרמה לדגדוג נעים כזה.

אז הגענו למלון ואם חשבנו שאחרי המסע הארוך ומתיש הזה נגמרו הענינים טעינו. מסתבר שבמקום 22 חדרים שהבנו שנקבל קיבלנו רק 14. אז במשך שעתיים ומשהו ניסינו לקמבן את 40 חברי המשלחת לתוך החדרים. מתיש.

ארוחת ערב, שיחת סיכום, התארגנויות. 

סדאם הגיע עם הסימים המקומיים עבור חברי המשלחת. אחת שכחה מגבת, אחרות שמעו עכברים בחדרים, אחת הקיאה ועוד כהנה וכהנה.

מקלחת עם זרם חלש מידי ומיטה עם כרית קשה מידי. אבל הי אנחנו באפריקה. 

בערב פתחתי את המכתבים שקיבלתי מהמשפחה שלי והתרגשתי. מאוד התעודדתי.

קרסתי למיטה. האוויר עומד והמאוורר חלש אבל מה יש לקטר..

יאללה נראה מה יהיה היום