ארושה - יום שבת 18/12/21

יום בארושה

התחלנו 40. חלק חזרו בסוף ההתנדבות. חלק ספארי. חלק זנזיבר. חמישה לקילי וכשחלף הזמן כל אחד התפזר לכיוונו. נותרתי לבד. אז בוקר יום שבת אכלנו ארוחת בוקר אחרונה ביחד אני, אברהם ודנה. אני רציתי לעבור למלון רגוע יותר אז מצאתי את Tulia retreat and spa שנמצא קצת מחוץ למרכז העיר. ג׳קסון סידר לי הזמנה והצטרפתי לאבן ודנה ואברהם בהסעה לשדה. הורידו אותי במלון ונפרדנו בסרטון הפרידה המסורתי.

נשארתי במלון קצת להבין מי נגד מי. סוף סוף מלון סביר עם מים חמים זורמים ובלי רעש אינסופי. אבל גם כאן יש באגים.. טלויזיה לא עובדת ואין שלט למזגן. בקטנה כן אבל כאילו שבטנזניה לא סוגרים הכל הכל הרמטית עד הסוף. הם אלופים בלפתור בעיות כשהן מתעוררות אבל פחות במניעתן מראש. פולה פולה.

פגשתי במלון את ג׳יימס שהציג עצמו כמנהל המלון. שאלתי אותו על ה cultural heritage center והוא בשמחה הציע לקחת אותי באוטו שלו. ברגע ששמע שאני מישראל מייד התלהב. אגב כל הטנזנים חובבי ישראל מושבעים. בייחוד הנוצרים. גם ברחובות ראינו מלא דגלי ישראל ודוכנים של הכנסייה עם דגלי ישראל. הם פחות מבינים מה זה יהדות ויותר בקטע של ישו שבא מישראל וירושלים וכו׳.

אניווי לקח אותי למרכז הזה. שזה בעצם מוזיאון ענק ומתחם של 27 חנויות עם כל מיני יצירות בסגנון אפריקאי. תמונות ופסלים של חיות ושל מקומיים. חביב אבל די מיציתי מהר.

משם החלטתי ללכת ברגל חזרה למלון דרך הרחוב הראשי של ארושה. רחוב uhuru. מי זוכר מה זה?

אם תחפשו במילון את המונח "סואן" אני חושב שתמצאו שם תמונה של ארושה. במשך כמה שעות שהייתי שם ספגתי הלם תרבות לאוזניים, אף, עיניים ואוזניים בצורה קיצונית. כאוס מאורגן. רעש צופרים וכלי רכב ואופנועים. תנועת רכבים בלתי פוסקת עם המון הידחפויות אבל בלי אף תאונה. נס.

הריח ברחוב לא משהו עקב בוץ ולכלוך שיש בחוץ.

והרעש. קקפוניה.

אבל חוויה. ג׳יימס הזהיר שלא כדאי להחזיק את הטלפון ביד כי הם חוטפים לכן לא צילמתי.

שוק של בגדי יד שנייה. ענק.

שוק של ירקות ופירות. בלי תשתית. ממש ככה על אבנים וחצץ. לא קל.

בתוך כל הבלאגן יש כמה חנויות מערביות. נעליים של קטרפילר פתאום בקרוב ל 400 ש"ח. חנות של wolworth. חולצות במעל 100 ש"ח. לא אפריקאי טיפוסי.

בחנות אחת מוכרת ליוותה אותי מהכניסה. שאלה איזה צבע אני אוהב. אמרתי לה לא משהו מיוחד. הציעה לי חולצה בצבע כחול. אמרתי לה למה כחול? אמרה צבע של בנים. אמרתי לה מה פתאום. כל הצבעים לכולם. אדום לגברים. כחול לנשים. ורוד לגברים. הזעזעה... מה פתאום? לא יכול להיות. יש דברים שהם ברורים ומוחלטים. עצוב אבל זה מובנה כאן כנראה.

נכנסתי ל shoppers שזה סופר גדול ומרווח. חביב. שם ישבתי לאכול. הזמנתי ארוחת בוקר עם קרואסון עם קרמל ונקניק וחביתה. קצת הזכיר לי אוכל מערבי. והיה טעים מאוד.

הלכתי לעשות מסאז׳ בספא מקומי. 100,000 שילינג שזה בערך 133 ש"ח. היה נחמד. קצת הכאיבה לי אבל היה שווה.

משם הלכתי חזרה למלון כשבדרך כל הזמן מציעים לי הסעה בבודה בודה שזה אופנוע טקסי או בדג׳ג׳י שזה טוקטוק. החלטתי ללכת ברגל.

מקומיים ישר מציעים הסבר איך להגיע למלון ומייד נצמדים ומלווים. אני אומר להם בנימוס שאסתדר.

מצד אחד הם כל כך נחמדים ואדיבים. מצד שני זה קצת מעיק. קשה לי להכיל את העניין שהם ממש זקוקים לכל שילינג ורואים בנו המערביים פוטנציאל להכנסה נוספת. אי אפשר להציל את כולם ובגלל זה קשה לי להתמודד עם זה.

הגעתי למלון והתמרחתי בחדר עד הערב. הרעב תקף אז הלכתי ברגל למסעדת Amber. מסעדה חביבה שיש בה אוכל סיני, הודי ובינלאומי. הזמנתי המבורגר וצ׳יפס. הבשר היה קשה כראוי לבשר כאן בטנזניה. אבל אווירה טובה וגם הקינוח היה טוב. משהו הודי חמוד. והמחיר סבבה. פחות מ 50 ש"ח כולל טיפ שזה עוד נחשב יקר כאן.

חזרתי למלון ויאללה לישון.