The longest day - יום שני ושלישי 13-14/12/21

 The longest day

יום העלייה לפסגה מתחיל כבר ביום שני, היום החמישי שלנו כאן. 

ובכן ביקשו שנלך לישון מאחת עד חמש כדי לצבור כוחות. לא ממש הצלחתי לישון. בחמש ארוחת ערב מוקדמת 
ותדריך לקראת העלייה. צריך ללבוש את רוב השכבות החמות כבר לשינה. ישנים משש עדאחת עשרה. התכנון לצאת בחצות. 

אז אני התקשיתי מאוד לישון. חלמתי חלום מוזר ובו אני עם כל בגדי הטיפוס בתחנת
משטרה. רק אני והפקידה שם. היא בטלפון עם מפקד המחוז. רק אבי יכול לטפל באירוע.
 שיוריד את הבגדים הוא לא מטפס... גם דנה חלמה ששכחו אותה.

אז בסופו של דבר יצאנו בחצות ורבע. המדריכים ועוד פורטר בשם אבו שהצטרף אלינו לפסגה לקחו את התיקים של נדב ושל דנה.

התחלנו כשבחוץ סופת שלגים חביבה. למרבה ההפתעה לא היה לי קר. מספיק שכבות עשו
את העבודה.

מטפסים ממחנה בראפו שזה קרח לפסגת אוהורו שזה עצמאות בסווהילית. מגובה 4,600 מטר ל 5,900 מטר.

התחלנו וכבר על ההתחלה השתלטה עייפות על רובנו. השלג התחלף בגשם ובברד. נדב
התחיל להרגיש לא טוב כולל בחילות והקאות ובאיזשהו שלב אנחנו התקדמנו והוא נשאר עם בסטה המדריך. היינו בטוחים שחזר לאוהל. על כך בהמשך.

מה אומר על הטיפוס? גם אני מסרתי את התיק שלי לחטיב אחרי כשעה וחצי. כאבי ראש, צרבות כי לא לקחתי הכדור, חוסר אנרגיה, נשימות כבדות ועצירות
תכופות. קללות והטלת ספק בכל העניין. המרחק הוא סך הכל שישה קילומטרים ויש
שעושים אותו בשש שעות. ברוב טמטומי לא שתיתי מספיק והייתי עייף מידי לקחת חטיפי אנרגיה או ג'ל אנרגיה

אז היה קשה ומתיש ואני הייתי שבור פיזית ונפשית. 

בשעות הבוקר השמש זרחה וזה היה יפה. הגענו לנקודה שנקראת סטלה פוינט. 700 מטר  מהפסגה. ממש הרגשנו חוסר חשק להמשיך לפסגה. אבל שיטת הלונה פארק נכנסה לפעולה וארבעתנו הגענו לפסגה בשלום.

מרוב תשישות לא היו ריקודים ולא השתוללנו בהתלהבות. רק רצינו להצטלם ולרדת כבר. 
ג׳קסון מחברת הטיולים ארגן שלט עם השמות של כולנו. חמוד. תכננו לשים שיר פסגה
ובכלל שכחנו מזה. העייפות והתשישות פשוט רוקנו את כל האנרגיה ורק בדיעבד אני מבין שלא עשינו עניין מכלום כולל מהשלג היפה שדנה ראתה לראשונה בחייה וכולל מההישג העצום ומהנופים המשגעים שניתן לראות בתמונות.

נעכל בהמשך את גודל ההישג.

בדרך למטה ממש אחרי סטלה פוינט פגשנו את נדב ובסטה שהפתיעו ומסתבר שלא ויתרו. איזו נחישות וכוח רצון יש
לבחור. ריספקט!!

אז התחלנו לרדת. ירידה מתישה לא פחות. השרירים גמורים כבר ולמי יש חשק לזה. 
באיזשהו שלב החלקתי אז אברהם הנשמה וחטיב נצמדו אלי ועזרו לי. ממש נתמך סעד..

הגענו למאהל בשתיים וחצי. תישנו עד שלוש ועשרה ואז אוכל. קרסתי כמו שאני באוהל. 
לאכול לא כל כך בא לי אז רק ישבתי כמו זומבי עם כולם.

להוסיף חטא על פשע ביום ארוך זה הלכנו למחנה מילניום כדי לקצר טווחים לקראת הסיום מחר. חטיב אמר 3 קילומטר. נראה לי קצת יותר. בתכנון המקורי היינו אמורים ללכת למחנה מוואקה שנמצא 7 קילומטר ממחנה בראפו אבל לא נראה לי שמישהו היה מסוגל לעמוד בזה. התחננו בכלל להישאר במחנה בראפו אבל חטיב אמר שאסור לישון שני לילות באותו מחנה. אז נאלצנו ללכת את שלושת הקילומטרים פלוס בעייפות תהומית. הגענו למחנה מילניום בחושך. רק לישון!!

אז זהו. הגענו ונגמר היום הזה